אלף-בית של שימושיות זה לא לשאול את המשתמש שאלות. כשמחשב שואל בתיבת שיחה, רוב המשתמשים מתעלמים ממה שכתוב בה ופשוט מנחשים על איזה כפתור ללחוץ בשביל להעלים אותה ולהגיע למה שהם רצו.
גם ילדים קטנים. רק שאצלם זה לא (רק) מול המחשב אלא מול ההורים, שהם הממשק של הילדים לעולם.
- "אתה רוצה לאכול?"
- "אורז או פירה?"
- "בא לך לטייל או לעשות אמבטיה?"
- "את עוד משחקת בזה או שסיימת?"
- "מה אתה רוצה???"
הרבה פעמים יענו ילדים קטנים תשובה שנועדה רק להיפטר מהשאלה, ויתעלמו מהתוכן.
יש הורים שטורחים להסביר לילדים את הבחירה מכל הצדדים, מתוך כבוד והערכה כמובן. הסברים ארוכים לילד קטן מזכירים לי קצת את זה:
במקום לשאול ולהסביר, אני מציעה לאמץ דרך אחרת: לעשות. פשוט לתת לילד את הפירה, או לקחת אותה לטיול, או לסדר את המשחק.
אבל יש קאץ': צריך להיות מוכנים לשמוע מהם "לא" ולקבל את זה. אם שמים לילד פירה והוא לא אוכל אותו, צריך להיות מוכנים לוותר על הפירה (או בכלל על ההשתתפות של הילד באותה ארוחה). לפעמים יש צורך ברגישות והכרות כדי להבין מתי התגובה שלילית, אבל בדרך כלל הילדים יודעים להעביר לנו את המסר בצורה ברורה – אם אנחנו מוכנים לקבל אותו.
כשמדובר בדברים שדורשים התארגנות, כן כדאי לבדוק את המים לפני שמתחילים. אבל גם אז אפשר לעשות את זה בלי להכריח את הילדים לענות לשאלות. למשל להגיד "הולכים לטיול!" במקום לשאול. אם יש התנגדות אפשר אז להגיד "הולכים לאמבטיה!" ולראות אם התגובה יותר חיובית.
אני מציעה תרגיל: לנסות יום שלם לא לשאול את הילדים שאלות. כן להיות קשובים למה שהם אומרים, אבל לא להציב לפניהם תיבות שיחה עם אפשרויות.
(אם זה קשה מדי, אפשר במקום זה לספור כמה פעמים אנחנו מציבים להם תיבות שיחה במשך היום. מעניין גם לבדוק מה הקשר בין מה שהם עונים למה שהם באמת רוצים באותו רגע.)
בלי גבולות 
תגובות
אני סקרן לקרוא איך היית מתרגמת את הפתרון הזה לממשק מבחינת שמישות. אני מסכים שיש מקרים בהם השאלות מיותרות ומציעות גמישות שרוב האנשים לא מצפה לה ולא יודע מה לעשות איתה, לפחות לא בהתחלה. ברגע שיש אפשרות התאמה אישית למשל אליה אפשר לאחר שמכירים את התוכנה יותר טוב זה לדעתי פתרון הולם.
הכתיבה שלך תמיד מגרה את החשיבה. תודה.
שמתי לב לכותרת המשנה של הבלוג שלך, ומשום מה זה נראה כמו התנשאות לא מודעת מעל אימהות כמו ריקי כהן שחווה הרבה רגעי שפל באימהות שלה (כמו רבות אחרות) וגם כותבת על זה בבלוג.
זו כאילו התרסה של "לגדל ילדים זה לא כל כך קשה, תפסיקו להתבכיין". ואגב כך לרמוז שאימהות כמו ריקי לא מסוגלות "לשחות".
(ידידתי) יונת הגיעה הנה הרבה לפני (ידידתי) ריקי.
אם כבר מישהו מתריס נגד מישהו, נדמה לי שהכיוון הוא הפוך 🙂
ואני מנסה ליישם אותו אלף פעמים ביום. אבל כמה שזה קשה!
מכירה זוג אחד שנהג לשאול את ילדו שאלות עד שיום אחד שאלו אותו "אתה רוצה עוד אח?" וזה היה כשכבר היה היריון נוסף. הילד, ילד חכם, כמובן, אמר "לא." עכשיו לכי תסבירי לילד שלא באמת שאלו אותו. 😦
כמעריץ ותיק (אם כי שקט) מימי "באופן", שמחתי כשגיליתי את הבלוג הזה לפני כמה ימים, ואז התאכזבתי לנוכח דלילות הפוסטים.
ותודה על התזכורת בענייו השאלות. אני יודע שאני "חוטא" בזה הרבה יותר מדי.
כמה נחמד להרגיש כאן את הרוח הטובה מנשבת מהתגובות!
תגובות לשאלות:
אמיר,
להורים יש משהו שאין למחשב: קשב. בגלל זה הם יכולים לדעת מה התשובה של הילד גם בלי להציג לו שאלה מילולית. אמנם יש ניסיונות לפתח קשב גם אצל מחשבים, אבל בינתיים הם נראים כמו הסייען של אפיס או העיצוב האוטומטי.
מה שעובד יותר טוב זה פישוטים וקירובים, כמו עמוד התוצאות של גוגל (זוכר מה היה קודם? אלטה-ויסטה ואחרים) או הממשק של reddit.com (לעומת אתרי חדשות של עיתונים). דוגמה טובה במיוחד זה http://sketchup.google.com/gsu5vtvideos.html שהופכת שרטוט תלת-ממדי למשהו פשוט וקל באמצעות הסקת האפשרות הסבירה לפי מיקום העכבר. היא בוחרת בשבילך, וזה לרוב נכון.
אז החוכמה בממשק זה למצוא דרך להסיק את האפשרות הרצויה בצורה טובה. אתרי ווב 2.0 עושים את זה באמצעות חוכמת ההמון, SketchUp עושה את זה לפי מיקום העכבר, ואם תמצא דרכים חדשות לעשות את זה זה בטח יהיה יופי של סטארט-אפ. 🙂
אלקה,
את הציטוט הזה בחרתי כשהייתי שקועה לחלוטין בפיפי-קקי-שאריות ושאר סוגי חיים. זה לא היה נגד אף אחד…
לריקי יש כשרון כתיבה מופלא וחזק, שמאפשר לה להראות דברים שאני לא מסוגלת להמחיש ככה. אני כותבת על מה שאני יודעת לא כ"נגד" ריקי, אלא כי זה מה שאני יודעת.
איזה כיף.
מעולה!
פוסט נהדר, מצחיק ונכון.
מאוד משמחת החזרה.
לשאול שאלות ולשמוע את התשובות המתוקות שלה, במיוחד כשהן סותרות. (אמא לילדה שלא מזמן התחילה לדבר שוטף. אולי יעבור לי.)
כשאני חושבת על זה – אני באמת נכנסת בכל פעם, בעדינות של ג'מוס, אל תוך עולם הפיות שלה עם שאלות טיפשיות (ואחרי שאני לא מקבלת תשובה בפעם החמישית אני מחליטה לבד ואז מקבלת צרחות מסוג: "אם אני לא אומרת כלום זה לא" או "אם אני לא אומרת כלום זה כן" – תלוי מה הסיטואציה).
אבל עדיין, גם אם לא שואלים
גם אם לא שמים תיבה מורכבת או פשוטה עם 2 אפשרויות בחירה
גם אם שמים הודעה קצרה בת 3 מילים באותיות גדולות,
זה עדיין קשה לחדור לעולם שלהן. הרבה פעמים אני מרגישה כמו דמות מטושטשת שנעלמת בתוך הרקע הורוד.
אהבתי מאוד את הפוסט, למרות שאני לא בטוחה…
חשוב לילד לדעת ששואלים אותו, לא? שהוא מחליט וקובע בחלקת אלהים הקטנטנה שלו, ויהא גודלה אשר יהיה. אמנם לא שאלות כמו הדוגמה שהעלתה ימימה :), אבל כן שאלות כמו מה על הפיצה, או איזה חוג אתה מעדיף, כי מה אכפת לי? וגם אם זה כר מצויין להתפתחות משחקי כוח, של אח אחד שרוצה את זה ואח אחר שרוצה (באופן מפתיע) את הדבר האחר, וזה לא נוח ומסורבל, אבל זה חלק מהחיים. ההתלבטויות. ומשחקי הכוח. והספקות. והבילבול.
ואת כל זה אני כותבת מתוך הבנה של מה שכתבת עליו ולא מתוך התנגדות, רק מעלה ספק (מבלי ששאלו אותי בתיבת שיח כלשהי 🙂 )
והרעיון של הפוסט, עם תיבות השיח כמובן מעולה.
מאוד מצחיק גם.
נהניתי מאוד.
יש ילדים שאוהבים ששואלים אותם, ויש פעמים שעדיף לשאול, ויש ויש. עדיין, רובנו, ברוב במקרים – שואלים יותר מדי.
ולגבי השאלה העקרונית: "חשוב לילד לדעת ששואלים אותו, לא?"
לדעתי לא. חשוב לו שיתחשבו בדעתו, חשוב לו לקבוע דברים מסויימים בחייו, אבל לרוב הילדים לא חשוב שזה יהיה דווקא באמצעות שאלות ותשובות. אני חושבת שרובם מעדיפים שנדע מה לשים להם על הפיצה באמצעות קריאת מחשבות וחיזוי העתיד.
ילדה אחת שאני מכירה התלוננה השבוע שסבא שלה נוגע בה באופן שלא נעים לה (כשהוא חוגר אותה במכונית, דוחף אותה בדלתות מסתובבות, ועוד).
אחרי שבררנו בזהירות ולעומק את מהות התלונה, כמעט התפתנו לומר שמעכשיו סבא יבקש רשות לפני שהוא נוגע בה (וכדי לא להכתים את סבא – שכולם יבקשו רשות לפני שהם נוגעים זה בזה).
ברגע האחרון התעשתנו. אמרנו לילדה שדיברנו על כך עם סבא (כמובן שבאמת דיברנו), ו-"סבא ישתדל לגעת יותר בעדינות, והוא מבקש שבכל פעם שהוא עושה משהו שלא נעים לך, תגידי לו מיד".
אני חושב שמחשבים בכלל והאינטרנט בפרט הם הקרנה של החיים שלנו, ולא דבר מה חיצוני ונפרד; ולכן הקישורים הללו הם מרתקים ומעניינים, ונותנים זווית משעשעת במיוחד להביט בדברים יומיומיים אך מהותיים.
אני מאד שמח שגיליתי את הבלוג שלך; אני, בעצמי, מתמטיקאי בהתהוות (בלי הגדרות!) ומנסה לעשות קישורים בין חיי קומונה למתמטיקה, ובין כל דבר אחר בחיים שלי, למעשה, לכל תובנה מתמטית שאני מגיע אליה.
גם אותי, אגב, העיפו מהתכנית הבין-תחומית בת"א. נו, אז ניסיתי – למדתי מתמטיקה, פילוסופיה, פסיכולוגיה ומחשבים. לאט-לאט הכל נעלם, המתמטיקה נשארת. האם אני אדם חד-תחומי? 🙂
ממתין בציפייה לתובנות נוספות על חינוך ומחשבים, הורות וחיים בכלל. תודה!
לא רק שואלת שאלות אלא גם מבקשת בסגנון הזה 'אכפת לך לזרוק את הפח?', אתה רוצה לנקות את החדר?'. כמובן שהבן יקיר לי אומר לי לא. ואז שאני אומרת לו, בכל זאת תנקה הוא אומר, 'אז למה את שואלת ולא אומרת לי ודי.'
הבעיה איננה שאילת שאלות. אפשר לשאול שאלות עם שתיים שלוש אופציות. זה ברור ועובד מצוין.
"אתה רוצה כריך עם גבינה צהובה או עם חומוס". סבבה. הילד מבין את האופציות ומתייחס.
מובן שהשאלה לא נחתה עליו באמצע צפיה בתכנית האהובה עליו, או באמצע נסיון לפתור חידה מתמטית.
נחזור לעניינו – הבעיה היא ההסברים האינסופיים. לפעמים חינוכי יותר ונכון יותר לחתוך, ולסגור עניין מאשר להמשיך ולהסביר את עצמך למוות. אז הילד נאטם (ובצדק), בדיוק כמו בדוגמא הציורית של חלון הקונפיגורציה עם עשרות הפרמטרים.
אני לא כל כך מסכימה איתך. אני חושבת שאי אפשר להכליל ושזה תלוי בילד.
אני דווקא מעודדת את הילד שלי לבחור בין דברים – אני חושבת שזה חשוב שהוא ידע להחליט החלטות בעצמו, והוא מסוג הילדים שיודעים ב-ד-י-ו-ק מהם הם רוצים (הוא בן 3). אז אני שואלת – אתה ללבוש את החולצה הזו או את זו? את היוגורט הזה או הזה? לשחק במשחק הזה או הזה? הוא מחליט הרבה דברים בעצמו מאז גיל שנתיים – זו היתה הדרישה שלו.
מצד שני, מסכימה איתך לגבי ההסברים האינסופיים. אין טעם בזה – או שמסבירים במשפט קצר, או שנוקטים פעולה.
טרקבאקים
אלף-בית של שימושיות זה לא לשאול את המשתמש שאלות. כשמחשב שואל בתיבת שיחה, רוב המשתמשים מתעלמים ממה שכתוב בה ופשוט מנחשים על איזה כפתור ללחוץ בשביל להעלים אותה ולהגיע למה שהם רצו.