ברכה לסיום שנת בר מצווה

מסורת בר המצווה בקיבוץ כוללת שנה שלמה של משימות שונות שעושים כל ילידי השנתון, בנים ובנות, ובסיומה טקס משותף. השנה אחד מילדי היה מבני המצווה, וכך יצא שכתבתי את ברכת ההורים לנוער.

כשהקראתי את הברכה, הופתעתי לראות את הילדים רוכנים קדימה, פותחים עיניים גדולות, ומקשיבים בציפיה גדולה. אני לא יודעת למה הם חיכו, ולא בטוחה שסיפקתי להם את זה, אבל ברור לי שמשהו בברכה רמז לתשובה לשאלה שמפעמת בהם.

לכן חשבתי שיש טעם לפרסם את הברכה כאן, אולי עוד מישהו ימצא בה ערך.


בדרום האוקיינוס השקט, באי ונואטו, כאשר נער מרגיש שהוא מוכן להתבגר, הוא מטפס על מגדל עץ בגובה 30 מטר, קושר לקרסוליו חבלים מצמחים מטפסים, וקופץ.
אני לא יודעת מה הוא מרגיש בזמן הנפילה הארוכה (בטח "למה עשיתי את זה בכלל"), או כשהחבלים מתהדקים על רגליו ועוצרים אותו בסנטימטר האחרון, או כשראשו נוגע ממש באדמה. אבל כשהוא קם שוב על רגליו, הוא מוכן להיות בוגר.

אצל האינדיאנים באמריקה, בשביל להתבגר היה צריך לצאת מהכפר לבד, לטפס על הר, ולשבת כמה ימים בלי אוכל, בלי חברה, אפילו בלי אינטרנט. רק לשבת ולחכות. למה לחכות? לחזון, לאיזשהו סימן, לידיעה ברורה: מה תהיה דרכי בחיים. וכשהחזון מגיע, הנער מוכן להיות בוגר שיודע את דרכו.

במזרח אפריקה, אצל בני שבט המסאי, זה יותר פשוט וישיר: כל מה שצריך לעשות זה להאבק באריה בוגר.

בשבילכם, הקפיצה לבגרות לא תהיה קצרה וברורה, והמאבק שלכם לא יהיה באריה מוגדר ומוחשי, ואת הדרך שלכם לא תמצאו בכמה ימים על הר. אצלנו זה לא כל כך פשוט וקל. (אבל לפחות יש סיכוי טוב יותר להישאר בחיים)

המסע שעשיתם היום הוא רק התחלה, ואת הדרך שלכם בחיים תצטרכו לגלות צעד אחר צעד, שנה אחר שנה. לפעמים תצטרכו להאבק על מה שחשוב לכם, גם אם זה מפחיד כמו אריה שואג (ואולי גם רועש כמוהו). ולפעמים תמצאו את עצמכם עומדים על הקצה, מסתכלים קדימה לתחום חדש, וצריכים פשוט לקפוץ.

אבל עם חבלים סביב הרגליים, כן? החבלים האלה, ששומרים עליכם, זה אנחנו ההורים. כמה שאנחנו מעצבנים לפעמים, מגבילים, לוחצים – לפחות אנחנו דואגים שלא תיפלו על הראש.

אני מאחלת לכם קפיצות מרתקות. אני בטוחה שיהיו לכם.
אני מאחלת לנו ההורים שנדע לשחרר את החבל בדיוק במידה הנכונה, שלא תישארו לנו תלויים באוויר.
אני מאחלת לכולנו לשמור על הקשרים, כי הם אלה שמחזיקים את הגשר מהילדות לבגרות.
בהצלחה!

איך למדתי לשבת כך שלא יהיו לי יותר כאבי גב (הזמנה לקורס מרוכז)

"דוקטור," אומר הפאציינט בעוד הוא מסובב את זרועו מאחורי גבו, "כואב לי כשאני עושה ככה."
הרופא מסתכל בו במבט בוחן, ואומר: "אז אל תעשה ככה!"

שנים סבלתי מכאבי גב, כמו אנשים רבים. חשבתי שזה בגלל ההריונות והלידות, או בגלל שאני יושבת יותר מדי וזזה פחות מדי, או בגלל שנולדתי עם גב לא טוב.
טעיתי.

הגב שלי כאב בגלל "שעשיתי ככה": החזקתי את הגוף בצורה מכאיבה, כמו רוב האנשים בתרבות שלנו.
מסתבר שיש תרבויות שבהן אין כאבי גב, גם לאנשים שיושבים רוב היום, גם אחרי הריונות ולידות והרמת משאות. מה שונה אצלם? האופן שהם מחזיקים את הגוף – היציבה.

אסתר גוקהלה חקרה את היציבה בתרבויות שנהנות מחיים ללא כאבי גב, והיא מלמדת אנשים כמוני לאמץ יציבה בריאה ולרפא את הגב. ולא רק זה, אלא שהיא מצליחה לעשות את זה בששה שיעורים ובלי צורך לעשות תרגילים מיוחדים – היא פשוט מלמדת דרכים בריאות יותר לשבת, לשכב, לעמוד, להתכופף ולצעוד.

אני ממליצה בחום לצפות בהרצאה שלה בגוגל ולהתנסות בהדגמות – הגב שלכם יודה לכם.

http://youtube.com/watch?v=-yYJ4hEYudE

בדרך כלל אפשר לעשות את הקורס המלא שלה רק במקום משכנה בארה"ב, אבל בסוף השבוע הקרוב היא מגיעה לראשונה לישראל ללמד קורס יציבה מרוכז, וכשדיברתי איתה לאחרונה עוד נשארו כמה מקומות פנויים. אני ממליצה בחום לבוא!

הפרעת הקשב והריכוז שלי

(לטלי)

הפרעת הקשב והריכוז שלי
קורא לי לרקוד איתו.
רץ סביבי בשמחה…
מה רציתי לכתוב קודם?

הפרעת הקשב והריכוז שלי
רוצה לשתות מים.
קח, זה שם לידך…
מה חיפשתי בארון הפתוח?

הפרעת הקשב והריכוז שלי
צריך לבית שימוש.
הנה ילד, שב…
מה רציתי להכין מהדברים האלה?

הפרעת הקשב והריכוז שלי
נרדם וישן בשלווה.
שן ילד חמוד…
מה רציתי לעשות כשתישן?

אפקט הגימלאים

ברור שיש בעיה בסקרים: בבחירות הקודמות הם לא חזו את הגימלאים, בבחירות שלפניהן הם לא חזו את שינוי, וסביר שגם הפעם יש 5-10 מנדטים שילכו לאחת המפלגות שהסקרים מפספסים. השאלה היא רק מי המפלגה שתזכה במנדטים האלה.

באופן אישי אני חושבת שזו תהיה התנועה הירוקה (כתבתי את זה אפילו לפני שהיא נוסדה). המודעות הסביבתית עלתה מאוד בשנים האחרונות, גם בגלל אנשים כמו אל גור, וגם בגלל שפשוט הגיע זבל עד נפש (והמים, לעומתו, בזבל).

אם אפילו בשופרסל יש שקיות ירוקות  סביר שבכנסת תהיה מפלגה ירוקה.
אם דב חנין זוכה בשליש מקולות התל אביבים כשהוא רץ על הגל הירוק, ואם כשליש מהבלוגרים כתבו שהם בעד התנועה הירוקה  סביר שיהיה לה מספר דומה של קולות בכנסת (אולי לא זהה, אבל דומה כשליש מהשמאל).
אם כל כך הרבה אנשים שאני מכירה, כולל כאלה שלא נהגו להצביע, פתאום מחליטים להצביע לתנועה הירוקה  סביר שהיא הולכת להפתיע את הסוקרים.
אם תרצו אין זו אגדה.

אני לא אנסה לשכנע אף אחד לבחור דווקא בתנועה הירוקה (למרות שאני כמובן מצביעה לה). אבל אם יש עוד מישהו שמתלבט כי הוא לא בטוח שהם יעברו את אחוזי החסימה, אני מציעה שיזכור את אפקט הגימלאים: יש 5-10 מנדטים חדשים שסוקרים מפספסים, וסביר שהם ילכו הפעם לתנועה הירוקה.

מה הקשר בין אל גור והשלום?

קודם כל: ברכותי, אל! ולכל מי שעוד לא ראה את סרטו "אמת מטרידה" אני ממליצה לחפש אותו באימיול ולראות.

ועכשיו לעניין: אל גור מסביר מצוין איך אנחנו גורמים להתחממות כדור הארץ. אבל מה הקשר בין זה לבין השלום? הרי אנשים לא נלחמים רק כי חם להם בחצי מעלה יותר מהרגיל.

אז זהו, שכן. קחו למשל את דרפור. שנים חיו שם יחד רועים ערבים לצד חקלאים שחורים, והסתדרו בלי לטבוח זה בזה. אבל אז היתה שנת בצורת. ועוד אחת. ועוד שנת בצורת. וגם זו שאחריה. ופתאום אין מספיק מים ואין מספיק יבול, והחקלאים סוגרים את הגדר בפני הרועים, והרועים פורצים אותה בכוח. ופתאום מלחמה, ורצח עם, ולצידו רעב ופליטים ומעשי אימה.

הבצורת הממושכת בדרפור היא חלק מתהליך גדול יותר, שנובע מהתחממות כדור הארץ. ההתחממות גורמת להתמעטות הגשמים בצפון אפריקה וכתוצאה מכך להתפשטות המדבר לאזורים שקודם היו פוריים – כמו דרפור.

דרפור היא כנראה המלחמה הראשונה שהיא תוצאה ישירה של התחממות כדור הארץ. אבל מאחר שההתחממות נמשכת והתוצאות שלה מחמירות, סביר שהיא לא תלהיה האחרונה. מה יקרה כשאזורים נוספים יסבלו מבצורת למשך שנים? ומה יקרה כשאזורים אחרים יסבלו מסערות והצפות? מדברים היום על מיליוני פליטים ויותר – איך הם ישפיעו על הסדר החברתי במדינות שיקלטו אותם?

אז צדקה ועדת פרס נובל: התחממות כדור הארץ קשורה קשר הדוק לשלום ולמלחמות. מי שרוצה לעצור את רצח העם בדרפור ולמנוע את השואות שיבואו אחריו, חייב לדאוג להתחממות הגלובלית. וזה לא משהו שעושים (רק) בממשלה ובכנסת; כל אחד איתנו עושה את זה – כשאנחנו נוסעים במכונית, נהנים ממזגן, ואפילו מדליקים מחשב.

* * *

השכנים מרשימות מציעים כמה דברים שאפשר לעשות:

גאוות תיק

אני גאה בי. אולי זה לא משהו גדול וחשוב, אולי זה לא מה שיביא למחמאות מאחות טיפת חלב, אבל בעיני זה מראה על בגרות הורית שהרווחתי בדם, פיפי ופליטות.

זה בהחלט לא היה מהתחלה. התחלתי כמו כולם: תיק חיתולים מעוצב, תואם לריפוד של העגלה המעוצבת. בתוך התיק היו חיתולים חד-פעמיים ומגבונים, חיתולי טטרה ומשחה, בקבוק ואבקה, גרברים וכפית, סינר ובגדים להחלפה, כובע ורעשן, וזה בלי לספור ציוד עונתי לים או לגשם.

התיק היה מלא וגדוש ועצום ורב, ולחלוטין לא נוח לנשיאה ולא מעשי ליציאה לבד עם התינוק.

עם הילד השני כבר לא היתה ברירה: אין זמן לסדר תיק כשהבכור חייב לרוץ בחוץ עכשיו ומיד או שהוא יטפס על הקיר. וממילא אין מקום בתיק המעוצב גם לדברים שלו וגם של התינוק.

אז עברתי לתרמיל. כן, תרמיל של טיולים, שאפשר לסחוב על הגב בנוחות, והכל נכנס: גם הדברים של התינוק, גם משחקים ומאכלים לגדול, גם עזרה ראשונה לכולם, עוד סט של בגדים להחלפה, ואפילו ספר ומחברת בשבילי.

ואז נולד השלישי. התרמיל אמנם גדול, אבל כמה כבר אפשר לדחוס?

אז במקום לדחוס, למדתי להסתדר בלי. לא צריך המון משחקים אם יש נייר וצבעים ופלסטלינה וכמה בובות קטנות, לא צריך כל כך הרבה חיתולים אם לוקחים את הילד לפשפוש כשהוא צריך, לא צריך משחות ואבקות ושאר מוצרים – פשוט לא צריך, והבגדים להחלפה יכולים לנוח במכונית (מקסימום נלך קצת מלוכלכים). וככה לאט-לאט למדתי להוריד עוד דבר מהתיק, ועוד משהו שכבר לא צריך, או לצמצם נפח של משהו אחר.

ועכשיו הילד הרביעי. ואני כבר סוחבת קבוע גם כלי תפירה וגם פינצטה וגם מברג (כן, בכולם יצא לי להשתמש) ובכל זאת התרמיל לא מלא. אז עכשיו בעלי קנה לי תיק חדש, קטן. ואני גאה בי. אני גאה כי כל מה שאני צריכה ליציאה עם הילדים – הכל (חוץ מאוכל) – נכנס בתיק הקטן הזה.

הציטוט שמעטר את הבלוג הזה הוא:
"ללדת ולגדל ילדים זה לשקוע לחלוטין בחיים, אבל זה לאו דווקא אומר שטובעים. רבים מאיתנו מסוגלים לשחות." (אורסולה לה גווין)
אז אמנם זה רק תיק, אבל כשהוא לא גדול וכבד קל יותר לשחות בלי לטבוע.

פירות ההזנחה

תות מבורך

תותים!

עשר שנים שאני גרה בבית הזה, ופתאום בוקר בהיר אחד מופיעים לי תותים לבנים על המדרכה. מי היה מאמין?

הרי הגינה שלנו מוזנחת ברובה, וגם החלק המטופח-לפרקים סובל מחוסר הכשרון שלי בגינון. והנה פתאום, בלי שעשיתי כלום, הופיע לו עץ תות קטן ונתן לרוח לקטוף לנו מפירותיו. כשטעמתי את המתוק-מתוק הזה הסתכלתי על הקרקע המשובצת בסוכריות טבעיות וחשבתי שככה נראית ברכה. בורכנו.

אז למה זכינו בברכה הזאת? בזכות ההזנחה. תראו את עץ התות הזה, צומח ליד העמוד, במקום ששום גנן שפוי לא היה שותל עץ. אני כבר מכירה את המוזנחים האלה, צומחים להם בפינות, בקווי הגבול, בחריצים, בין לבין, איפה שאף אחד לא מטפל ולא מטפח – שם הטבע עושה את שלו. הרי גם השסק הנדיב שלנו הוא כזה: גם הוא בא בלי הזמנה, השתקע לו בפינה, וכבר שנים נותן לנו פירות למאכל וענפים לטיפוס בתמורה להזנחה שהרעפנו עליו.

שסק נדיב

אני לא אומרת שטוב להזניח את הגינה לגמרי, ברור שעדיף לטפח. אבל לא יותר מדי. כדאי להשאיר גם משהו מוזנח, בין לבין, איזו פינה לא מטופחת שבה הטבע יוכל לעשות את שלו. כי חשוב לא רק לעשות אלא גם לא-לעשות. ועם הזמן אפשר להיות מופתעים ממה שצמח שם ולהנות מפירות ההזנחה.

 

ילדים.

מכירים את האמירה שצריך להתחיל מהילד השלישי? רובנו נעשים הורים בלי שיש לנו מושג מה לעשות, ולומדים את זה על (חשבון) הילד הראשון. ואז בא הילד השני ואנחנו כבר יודעים מה לעשות. מה שהילד השני מלמד אותנו זה איך לא-לעשות, איפה להשאיר פינה מוזנחת, אזורי פרא.

הארכיטקט כריסטופר אלכסנדר כתב על גינת בר (כנסו כנסו!) – גינה שאפשר לתת לה לצמוח באופן טבעי בלי שיהיה צריך לטפל בה כל הזמן. בתכנון מתאים, משקיעים במקומות הנכונים ומ(ז)ניחים לטבע לדאוג לשאר. ככה הגננים צריכים לעשות רק מעט (ולא-לעשות הרבה).

אולי גידול ילד שלישי הוא כמו גינון גינת בר: ההורים כבר יודעים מה לעשות וגם מה לא-לעשות, איפה לטפח ואיפה להזניח ולהניח לטבע לעשות את שלו.

 

מחסום השפה

כתבתי כבר שספרים כתובים בשפה זרה, שונה משפת הדיבור שלנו. אבל זה לא סתם קוריוז; זה יכול להיות בעיה: תלמידים שלומדים מטקסט שכתוב כשיחה מגיעים להשגים טובים יותר מאשר תלמידים שלומדים מטקסט בשפה פורמלית. כלומר, כשזה מגיע ללמידה – יש יתרון לכתוב בשפת האם של הלומדים: השפה המדוברת.

(בפיתוח תוכנה זה כבר די אופנתי לכתוב בסגנון דיבורי, כאילו הכותב משוחח עם הקורא. נראה לי שכדאי להמשיך את האופנה הזאת גם לתחומים אחרים.)

בואו ניקח את זה צעד אחד קדימה: מה לגבי למידה מבן-אדם במקום מטקסט? איך השפה שבה מסבירים המורים משפיעה על השגי התלמידים?

ולמה למה למה משרד החינוך וספרי הלימוד מתעקשים להמציא מלים חדשות ומוזרות במקום להשתמש במונחים היומיומיים??? (למשל, אצל מי שלמד בצורה פורמלית לא תראו את הביטוי "שפה מדוברת". לא, זה יהיה "שפה דבורה".) זה בשביל ללמד או להכביד? האם הלימודים נועדו להעניק ידע ומיומנות או פשוט להצמיח לתלמידים נוצות טווס בצורת תעודות?

אל תשאלו

אלף-בית של שימושיות זה לא לשאול את המשתמש שאלות. כשמחשב שואל בתיבת שיחה, רוב המשתמשים מתעלמים ממה שכתוב בה ופשוט מנחשים על איזה כפתור ללחוץ בשביל להעלים אותה ולהגיע למה שהם רצו.

גם ילדים קטנים. רק שאצלם זה לא (רק) מול המחשב אלא מול ההורים, שהם הממשק של הילדים לעולם.

  • "אתה רוצה לאכול?"
  • "אורז או פירה?"
  • "בא לך לטייל או לעשות אמבטיה?"
  • "את עוד משחקת בזה או שסיימת?"
  • "מה אתה רוצה???"

הרבה פעמים יענו ילדים קטנים תשובה שנועדה רק להיפטר מהשאלה, ויתעלמו מהתוכן.

יש הורים שטורחים להסביר לילדים את הבחירה מכל הצדדים, מתוך כבוד והערכה כמובן. הסברים ארוכים לילד קטן מזכירים לי קצת את זה:

במקום לשאול ולהסביר, אני מציעה לאמץ דרך אחרת: לעשות. פשוט לתת לילד את הפירה, או לקחת אותה לטיול, או לסדר את המשחק.

אבל יש קאץ': צריך להיות מוכנים לשמוע מהם "לא" ולקבל את זה. אם שמים לילד פירה והוא לא אוכל אותו, צריך להיות מוכנים לוותר על הפירה (או בכלל על ההשתתפות של הילד באותה ארוחה). לפעמים יש צורך ברגישות והכרות כדי להבין מתי התגובה שלילית, אבל בדרך כלל הילדים יודעים להעביר לנו את המסר בצורה ברורה – אם אנחנו מוכנים לקבל אותו.

כשמדובר בדברים שדורשים התארגנות, כן כדאי לבדוק את המים לפני שמתחילים. אבל גם אז אפשר לעשות את זה בלי להכריח את הילדים לענות לשאלות. למשל להגיד "הולכים לטיול!" במקום לשאול. אם יש התנגדות אפשר אז להגיד "הולכים לאמבטיה!" ולראות אם התגובה יותר חיובית.

אני מציעה תרגיל: לנסות יום שלם לא לשאול את הילדים שאלות. כן להיות קשובים למה שהם אומרים, אבל לא להציב לפניהם תיבות שיחה עם אפשרויות.

(אם זה קשה מדי, אפשר במקום זה לספור כמה פעמים אנחנו מציבים להם תיבות שיחה במשך היום. מעניין גם לבדוק מה הקשר בין מה שהם עונים למה שהם באמת רוצים באותו רגע.)

מרחב למחשבה

מספרים שניוטון ישב תחת עץ כשהבין שבכוח המושך את התפוח לאדמה הוא אותו הכוח ששומר את הכוכבים במסילותיהם. גם אם הסיפור לא מדויק, ידוע שניוטון ניסח את תורת הכבידה שלו בתקופה שנהג לשוטט בגן רחב-הידיים של אמו.

אולי זה לא מקרה שדווקא באוויר הפתוח הוא ראה את הקשר בין התפוח לכוכבים: אייד מספר על מחקר שלפיו בחדרים עם תקרה גבוהה אנשים נוטים יותר לראות הקשרים, ואילו תחת תקרה נמוכה נוטים יותר להבחין בפרטים.

מה זה אומר על עבודה בקיוביקל?

ומה זה אומר על ילדים שיושבים ללמוד בכיתות? איך היתה מושפעת הלמידה שלהם אם חלק מהשיעורים היו נערכים בחוץ?

 

%d בלוגרים אהבו את זה: