פירות ההזנחה

תות מבורך

תותים!

עשר שנים שאני גרה בבית הזה, ופתאום בוקר בהיר אחד מופיעים לי תותים לבנים על המדרכה. מי היה מאמין?

הרי הגינה שלנו מוזנחת ברובה, וגם החלק המטופח-לפרקים סובל מחוסר הכשרון שלי בגינון. והנה פתאום, בלי שעשיתי כלום, הופיע לו עץ תות קטן ונתן לרוח לקטוף לנו מפירותיו. כשטעמתי את המתוק-מתוק הזה הסתכלתי על הקרקע המשובצת בסוכריות טבעיות וחשבתי שככה נראית ברכה. בורכנו.

אז למה זכינו בברכה הזאת? בזכות ההזנחה. תראו את עץ התות הזה, צומח ליד העמוד, במקום ששום גנן שפוי לא היה שותל עץ. אני כבר מכירה את המוזנחים האלה, צומחים להם בפינות, בקווי הגבול, בחריצים, בין לבין, איפה שאף אחד לא מטפל ולא מטפח – שם הטבע עושה את שלו. הרי גם השסק הנדיב שלנו הוא כזה: גם הוא בא בלי הזמנה, השתקע לו בפינה, וכבר שנים נותן לנו פירות למאכל וענפים לטיפוס בתמורה להזנחה שהרעפנו עליו.

שסק נדיב

אני לא אומרת שטוב להזניח את הגינה לגמרי, ברור שעדיף לטפח. אבל לא יותר מדי. כדאי להשאיר גם משהו מוזנח, בין לבין, איזו פינה לא מטופחת שבה הטבע יוכל לעשות את שלו. כי חשוב לא רק לעשות אלא גם לא-לעשות. ועם הזמן אפשר להיות מופתעים ממה שצמח שם ולהנות מפירות ההזנחה.

 

ילדים.

מכירים את האמירה שצריך להתחיל מהילד השלישי? רובנו נעשים הורים בלי שיש לנו מושג מה לעשות, ולומדים את זה על (חשבון) הילד הראשון. ואז בא הילד השני ואנחנו כבר יודעים מה לעשות. מה שהילד השני מלמד אותנו זה איך לא-לעשות, איפה להשאיר פינה מוזנחת, אזורי פרא.

הארכיטקט כריסטופר אלכסנדר כתב על גינת בר (כנסו כנסו!) – גינה שאפשר לתת לה לצמוח באופן טבעי בלי שיהיה צריך לטפל בה כל הזמן. בתכנון מתאים, משקיעים במקומות הנכונים ומ(ז)ניחים לטבע לדאוג לשאר. ככה הגננים צריכים לעשות רק מעט (ולא-לעשות הרבה).

אולי גידול ילד שלישי הוא כמו גינון גינת בר: ההורים כבר יודעים מה לעשות וגם מה לא-לעשות, איפה לטפח ואיפה להזניח ולהניח לטבע לעשות את שלו.