כדאי להתמקד במרכז במקום לנסות להגדיר באמצעות גבולות, כתב דני לסרי. אני מסכימה איתו שבהרבה מקרים זה אכן כך. אבל בזמן האחרון יוצא לי לראות שבכל מיני תחומים, שווה לטפח את הגבול, את נקודות המפגש והמעבר. במערכות רבות כדאי לא רק לשים לב לגבול, אלא אף לעבות אותו, להפוך אותו לתחום בפני עצמו. שתי דוגמאות לכך:
1. הארכיטקט כריסטופר אלכסנדר כתב על הגבול בין הבניין לסביבתו, בין החוץ לפנים:
יש להתייחס לגבול של הבניין כישות בפני עצמה, מקום, אזור עם נפח, ולא סתם קו או חיבור ללא עובי. לשבץ בגבול הבניין מקומות שמזמינים אנשים להתעכב. ליצור מקומות עם עומק וכיסוי גג, מקומות לשבת, להשען, לפסוע, במיוחד בנקודות סביב הבניין שמשקיפות לאזורי התרחשות מעניינים או יפים בחוץ. […]
כשהוא עשוי היטב, הגבול הוא אזור מחבר: הוא מחזק את הקשר בין הפנים לחוץ, מעודד היווצרות קבוצות שחוצות את קו ההפרדה ביניהם, מעודד תנועה מצד אחד לשני, ומאפשר פעילות בגבול עצמו.
(A Pattern Language by Christopher Alexander)
2. בפרמקלצ'ר (גישה אקולוגית לגינון וחקלאות) מטפחים ומעמיקים את הגבולות בין סביבות גידול שונות:
החיים מתפרצים בגבול: הרוח נשברת, אדמה ואבק מתאספים, זרעים נופלים, נמלים עוברות, וצמחים נובטים.
מחקרים מלמדים כי שני המטר בשוליו של שדה מונוקולטורה, סביב הגדר, הם הפרודוקטיביים ביותר. […] תנובה מוגברת זו בשוליים היא תוצאה של המפגש בין […] השדה לבין השטח הלא מעובד שסביבו, על צמחיית הבר וחיות הבר המאכלסים אותו. כמו כן לאורך הגדר נהנים היבולים מקציר טל, משפע זבל, ממאגרים של חומר אורגני שהרוח סוחפת לשוליים, ומפחות הידוק ממיכון כבד המתקשה להגיע לקצוות. […]
במפגש הקצוות בין שני מדיומים נוצר עושר חדש, שיא הפוריות. הקצוות הם הגבול, נקודת החיבור בין שני חומרים, גופים, צורות או צורת גידול.
האינטראקציה בין שני גופים שונים היא המניבה דבר חדש, ויוצרת תנועה של המשכיות. קצוות יוצרים אקולוגיה רבגונית מכיוון שהמשאבים משתי המערכות שמשני צידי הגבול זמינים ביותר במפגש ביניהן. הקצוות פועלים כמו מסננת, כשהם "לוכדים" חומרים או אנרגיות העוברים דרכם.
(גן עדן בפתח הבית מאת טליה שניידר)
אולי כדאי להבחין בין שני סוגי גבולות:
1. גבול מקשר, גבול שמעודד מגע, דיאלוג, מפגש.
2. גבול מנתק, גבול שמונע מגע, גבול חוסם, מנכר.
הגבול המקשר הוא גבול שמנסים לעבות אותו ולהעמיק אותו, לתת לו צורה מורכבת, "ללכלך" אותו בחומרים משני צדדיו. למשל רקמה מחברת בין מבנים, או יחסי הגומלין בין אנשים קרובים.
ואילו הגבול המנתק הוא גבול שמנסים לעשותו חד וברור, ישר, סטרילי. למשל חומות מגן, או חוקים.
ואם לנסות לקשר את כל זה להורות, איזה מין גבול ראוי שיהיה בין הורים לילדים? לטעמי, גבול מקשר, מורכב ומסובך, לא גבול ברור וחד-משמעי, צר, סטרילי ומנכר. גבול שהוא מפגש.
בלי גבולות 
תגובות
מה שאת אומרת נשמע משכנע, ובכל זאת…להערכתי זה תלוי בסיטואציה. יש מצבים שנדרש בהם גבול ברור, חד וסטרילי. במיוחד אצל ילד קטן, שעמימות יכולה לבלבל אותו. ילד צריך לדעת שיש מדרכה, ויש כביש, ואת הגבול אפילו צריך לעבות לעבר המדרכה. זו רק הדגמה. אמנם ככלל,היחסים בין הורים לילדים צריכים להיותמ מאופיינים בגמישות, אך כשמדובר על גבולות בעניינים חשובים, ילד צריך לדעת מה אסור ומה מותר.
יפה ומעניין.
"תסמונת הגבול" הישראלית לא נמצאת רק בהיבטים הפיזיים. נכון , נכון שאין גבול למלל שלנו? נכון שאין גבול ליחס שלנו למקום ולסביבה? לצורת הנהיגה שלנו? לכל דבר וענין אין גבול, לכן הכל מותר. זה כולל לסגור מרפסות, להשתלט על שטח ציבורי "ולאמץ" אותו לעצמנו, גבול מספח, לא להתחשב בדבר כי ידוע שאין גבול, לא נצא פריירים.
ישנם גם גבולות בין מרחבים. בין המרחב הפרטי לציבורי, בין מרחב שלטוני למרחב תרבותי, כבר פוקו דיבר אודות המרחבים השונים. הגבול של כל מרחב לא תמיד נשאר אוטונומי, האדם נוגס בו. יש אכן חפיפה בין מרחב למרחב, אבל ההשתלטות לא בריאה. זה טוב שיש לינק, חוליה מקשרת שמעבירה אדם ודעה ממרחב למרחב. זה נעשה לא טוב כאשר מרחב מסוים מאבד מאופיו והופך למשהו אחר.
מעניין, מעורר השראה ויפה מאוד – כל מה שקראתי.
ובנושא אזורי גבול – זה מזכיר לי גם מצבים לימינאליים – מצבי מעבר, בטקסי מעבר ובחיים בכלל – המצבים בהם אנחנו כבר לא פה ועוד לא שם. כמו להיות בתעלת הלידה, אולי.
המצבים האלה קשים לעיתים בין השאר בשל הבלבול השורר בהם – אבל זה מקום שהאמיתות והאמונות וההרגלים הקודמים כבר לא בתוקף – ועדיין לא התמצק שום דבר חדש. מקום של פריון מוגבר וחופש ופחד.
נתקלתי פעם באיזה אתר עלום באינטרנט במשהו מעניין מאוד (בעיקר אם זה נכון). הכותב טען שהתרבות הרומית שמה דגש מיוחד על מצבי מעבר ומשום כך היו להם אלים שקשורים למצבים אלה – למשל האל של המפתן.