"צריך להציב לילדים גבולות" הוא משפט שגור בפי חלק מפסיכולוגים ואנשי החינוך. בדרך כלל הוא נאמר לגבי מקרים שבהם ההורים נרתעים מלהתעמת עם ילדיהם. הרתיעה הזו מעימות נתפסת כחולשה לא-חינוכית, ולא כאינסטינקט הורי בריא.
במשך תקופה ארוכה ביליתי בפורומים להורים בנסיון להציג את הדעה ההפוכה: שאפשר ורצוי לחנך גם בלי להציב גבולות, שעימותים בין הורים לילדים הם לא שיטת חינוך מוצלחת ושיש דרכים טובות יותר. עם הזמן התעייפתי מלהתווכח, וגם התגבשה אצלי תחושה שהויכוחים על גבולות מפספסים משהו, לא נוגעים בלב העניין.
והנה בא דני לסרי ושם את האצבע בדיוק על מה שחיפשתי: המרכז. דני לסרי מתחיל בדיון לגבי "קטגוריות" – למשל: מיהו יהודי, מה אסור ומותר, מהו פרי. הוא כותב:
לא רק שאי אפשר לשים גבול ברור למחלקת הפירות, אלא גם בתוך המחלקה יש דברים שהם יותר פרי וכאלה שהם פחות. […]
לרוב הקטגוריות הטבעיות יש מרכז, והמרכז הזה הוא מה שעושה אותן. הן מוגדרות לא דרך הגבול שלהן, היכן הן נגמרות והיכן הן מתחילות, אלא דרך הלב שלהן.
זה מה שחיפשתי, זה לב הענין: הדגש על המרכז. זה מה שחסר כשעוסקים בהצבת גבולות.
לשים גבול זה חלק מחוסר אמונה במרכז. זה הנסיון לשלוט בדרך מלאכותית מתוך החשש מפני התפרקות וחוסר משמעות, זה ניסיון לאחד ולהדביק דברים באופן מלאכותי משום שחונכנו להאמין שמה שמאגד דברים ביחד זה לא המבנה הפנימי ולא מערך הזיקות והמשמעויות שבין הדברים, אלא ההגדרות מסביב, הקופסא שאל תוכה הוכנסו. לא לחינם אנו מזהים סוג זה של חשיבה ושליטה עם חוסר לב.
האדם משתוקק לאחדות: הוא רוצה ללכד את הדברים ולאחד אותם אבל פעמים רבות הוא לא מבין שהניסיונות המלאכותיים ליצר אחדות ולכידות על ידי מסגור, בניית תוכניות, ושימת גבולות, בסופו של דבר, ובאופן מעשי לחלוטין, מעקרים את הלב. חוסר האמונה במרכז יוצרת מציאות של אין מרכז שבתורה דורשת לחזק עוד ועוד את הגבולות שבחוץ כדי לשמור על לכידות פנימית.
יש הורים שאומרים שהם חייבים להציב גבולות לילדיהם לא מתוך אידיאולוגיה, אלא כדי שהם ילכו לישון בזמן או לא יתקעו מסמר בשקע או כנגד צרות אחרות. אין ספק שיש הרבה קשיים כאלה בגידול ילדים, אבל הצבת גבולות לא באמת פותרת את הקשיים האלה – היא רק משתיקה אותם. גם אם מנענו מהילד לתקוע מסמר בשקע כשאנחנו בסביבה, עדיין נשארה בו סקרנות לחקור את המסמר או את החורים המוזרים בקיר. עד שלא נמצא דרך בטיחותית לספק את הסקרנות הזאת, הבעיה תשאר (רק היא עלולה לצוץ כשלא נהיה בסביבה). רק טיפול בשורש הבעיה (במקרה הזה סיפוק הסקרנות, למשל על ידי תקיעת המסמר בחורים אחרים, ללא חשמל) יפתור אותה.
אמנם לא תמיד אנחנו מצליחים לרדת לשורש הבעיה, וגם כשאנחנו יודעים מאיפה נובעים הקשיים לא תמיד ברור לנו איך לפתור אותם. אבל גם במקרים האלה, אומר דני לסרי, יש טעם להמנע ככל האפשר מהצבת גבולות:
כשאין גבולות, השאיפה לאחדות הטמונה בכל אדם, מלמדת אותו ליצור מרכז. זו, אני מרגיש, העבודה הייחודית של כל אדם.
בלי גבולות 
תגובות
חבל שהתעייפת, יונת
ההורות שלי מאד הושפעה מקריאה בפורום תפוז
ואני זוכר שלעיתים קרובות זה היה פשט חיפוש של השם יונת
וקריאה רק של הדיונים האלו
אני בטוח שלא הייתי היחיד
כך שאולי אין לי זכות דיבור כאן, אבל עבדתי שנתיים במחלקה לילדים עם הפרעות אכילה וכן הייתי שנתיים מורה, ותצפיות מהצד לימדו אותי שני דברים:
ראשית – כל הילדים עם הפרעות האישיות הקשות ביותר ובעיות ההתנהגות הכי בלתי ניתנות לפתרון היו ילדים שלא שמו להם גבולות.
שנית, וחשוב בעצם הרבה יותר – הבעיות האמיתיות מתחילות כשאין קואליציות נכונות – או נכון יותר – מבוגרים כחזית אחת, במקום לדבר בשני קולות.
וכתבתי על זה בעבר קצת פה וקצת שם.
http://www.notes.co.il/yemima/3546.asp
http://www.notes.co.il/yemima/2834.asp
לפני כחצי שעה היתה פה תגובה, רציתי להגיב ואיננה עוד. מה קרה? 🙂
זו בדיוק הבעיה שלי עם הנושא: אני אומרת "בלי גבולות" ואנשים שומעים "הזנחה" וחוסר נוכחות הורית. אז לא: לא על זה מדובר. מדובר על גישה *אחרת*, שבה ההורים נוכחים ומעורבים בחיי ילדיהם, אבל במקום להתעמת איתם הם מנסים לעזור להם, להיות איתם באותו צד. את מוזמנת לקרוא את הקישורים שמשובצים ברשימה כדי לראות על מה מדובר.
לגבי "חזית אחידה": אני חושבת שמטאפורות לוחמניות כאלה מעידות על גישה לוחמנית וזה מאוד בעייתי בעיני. אני לא רוצה להיות במלחמה נגד ילדי.
את מתארת מצב שבו יש בעיות בין ההורים שמתבטאות גם בחינוך הילדים. אין פלא שזה משפיע על הילדים לרעה, אבל זה לא קשור לגבולות – זו בדיוק הבעיה *במרכז*.
(לגבי התגובה הקודמת שלי: מחקתי אותה. עשיתי שם שוב את אותה הטעות שמתי יתר דגש על נושא הגבולות. אני משתדלת ללמוד…)
יונת, אני רוצה לנסות להציג לך את הגישה ההפוכה. הידע שלי בנושא מבוסס על עבודה עם רשתות נוירונים שהן מודל פרימיטיבי מאוד לחיקוי פעולת המוח (וגם קצת על שלוש שנים של גידול הילד שלי).
הטענה שלי היא שהמוח האנושי מתוכנת לחפש גבולות. של כל דבר. גבול הוא האזור המעניין ביותר ללמידה, כי מעצם טיבו הוא מצוי בין הידוע (ולכן המוכר והמשעמם) לבין הלא-ידוע (שהוא החדש, הלא-מוכר, המעניין אבל גם המסוכן לפעמים).
כשהורה מציב גבולות לילד הוא לא בהכרח סוגר אותו או פוגע בסקרנות הטבעית. להיפך – הוא מציב לו מצד אחד תחום מוכר ובטוח, ועוזר לו להגדיר את המרכז בעזרת הגבולות, ומצד שני מספק לו "זירת משחקים" להשתעשע בה, לחקור את הגבול ולנסות לפרוץ אותו.
עימות עם ההורה סביב גבולות הוא דבר חיובי ולא שלילי, כל זמן שההורה יודע "לשחק את המשחק", לתת לילד לחקור את הגבול, לפרוץ אותו לפעמים אבל גם לדעת מתי להעמיד חומה בצורה כשצריך.
לדעתי, דווקא ילדים שלא הוצבו להם גבולות מתקשים בהגדרה של המרכז. הם נוטים להתנהגות קיצונית וחסרת בטחון, כאילו דורשים מסביבתם להגדיר להם גבול.
ועוד הערה קטנה –
אני מתרשם שהויכוח בינינו הוא בעיקר סמנטי ולא מהותי. כפי שכתבת, אנשים שומעים "בלי גבולות" וחושבים על הזנחה, אבל יתכן שאת שומעת "הצבת גבולות" וחושבת על עימותים וחוקים שרירותיים ומתסכלים. ולא כך הוא בשני הקצוות. יתכן שהמונח "נוכחות הורית" שהשתמש בו מבטא טוב יותר את מה ששנינו מתכוונים אליו בפועל.
שלום יונת!
תודה שהארת את עיני. כמו שכתב דני בתחילת מאמרו, זו תובנה פשוטה השופכת אור רב על חיי.
חשבתי על הרעיון של מרכז מול גבולות בקשר לזרמים ביהדות:
הפרדיגמה הליטאית . "מתנגדים" – מעמידה במרכז את לימוד התורה, הפלפול האינטלקטואלי וממילא גם עיסוק בעיקר בגבולות – כל אותם מקומות שנדרש בהם פסק הלכה חדש שלא היה קודם, כי בעצם יש ספק, ולכן יש דיון אינטלקטואלי שתוצאתו היא שמוצב ומוגדר גבול חדש.
הפרדיגמה החסידית – שמה את הדגש על המרכז. מה היתה *הכוונה* של האדם מאחרי המעשה, ולא רק האם הוא עשה דבר אסור או מותר. (מכירה את הסיפור על הילד שניגן בחליל ביום כיפור בבית הכנסת?), האם הוא מקיים מצווה בשמחה יותר חשוב מהשאלה האם המצווה קויימה לכל פרטיה ודקדוקיה (דקדוקיה – כפי שהוגדרו ע"י המתנגדים)
כאדם דתי, בחרתי לכלול בחיי גבולות חיצוניים לי.
מתוך ההמשלה לנושא היהדות, אני מוסיפה את הפן שלי לנושא של מרכז במקום גבולות: בהנחה שהגבולות קיימים / נחוצים /.. , השאלה במה מתרכזים ומשקיעים אנרגיה רגשית ואינטלקטואלית: במרכז או בגבולות.
הדיון בשאלת נחיצותם או תקפותם של גבולות הוא משני בעיני לשאלה איפה המרכז שלנו – במרכז או בגבול. (כשמנסחים את זה ככה, התשובה ברורה מאליה לא :-))
שלחו אותי לפה בעקבות משהו בנושא שכתבתי אצלי בבלוג. קבלתי על הורים שקראו או שמעו ש"ילדים צריכים גבולות וזה מאד חשוב להם" ולכן מתאמצים להמציא להם גבולות במקום שלא צריך.
אני אמא לשניים (בת שלוש ובן שלושה חודשים) ומנסיוני, גבולות ואיסורים צצים להם באופן טבעי ולא צריך יותר מזה, להיפך, גם זה יותר מדי וכדאי לנסות לצמצם אותם (שקעים בטיחותיים, הסבר ושכנוע). אני נרגשת לגלות מישהי שקרובה לדעתי בעניין.
אם הבת שלי גורמת לי לאחר בבוקר, אני מסבירה לה למה זה לא טוב, ואם זה לא עוזר אני כועסת, ולרוב להגיד "אני אכעס" זה מספיק. אני לא קוראת לזה "לשים גבול". "לשים גבול" זה מבחינתי "לא רצים לכביש", זה הגבול היחיד שעולה על דעתי כרגע וגם הוא כמובן מנומק. אה, "לא קופצים לתוך המדורה של ל"ג בעומר".
כּאֵם שדוגלת בהצבת גבולות' כאלמנט חינוכי והכוונה, ואשר על בִּרְכֵּי אמונה זו אני מבלה את 17 וחצי שנותַיי האחרונות עם בִּתי, המסבָה לי רוֹב נחת, הייתי רוצה לשאול אותך – יונת – בנימָה עניינית מאוד, בהנחה שאסכים לתיאוריה של "לא להציב גבולות", איך בדיוּק מגדירים "מרכז"? האם לשם הגדרת "מרכז" לא נחוצים גבולות?
חושבתני שכולנו מדברים על אותה דרך לגידול ילדים, אלא שההבדל הוא בגודלו של השטח הנִמתח מגבוּל אחד לאחר.
אגב, אני חייבת לציין שהדוגמא שנתַת – תקיעת מסמר בחורים אחרים במקום בשקעים חשמליים, כדי לספק את הסקרנוּת של שוּתַפֵינוּ הרכִּים – עלולה להכשיל אותם, בחושבַם בטעוּת כי מסמרים נועדוּ להינעץ בחורים גלויים בקיר, ובהזדמנות הראשונה שייקרה בדרכם חוֹר מלהיב כזה, ואנו לא נהיה שם בסביבה כדי להשגיח [גם בהֵנֵד עפעף קל], הזעטוטים ינסו את כוחם גם על השקעים החשמליים.
ישנה סברה מבוססת שפּינוּק גובֶל בהזנחה ואני חושבת שלכך התכוונה ימימה בדבריהּ על ילדים עם בעיות. מנסיונם של אנשים בסביבתי, אני בהחלט מסכימה עם דבריהּ.
מכל מקום, הייתי שמחה ואני דיי סקרנית – לדעת את דעתך בנושא השאלה שהעלתי בתחילת תגובתי.
תודה
קודם כל, אין כל צורך שתסכימי איתי לגבי גבולות. אם הגישה שאני מציגה לא נראית לך, את מוזמנת להמשיך בדרכך. מצד שני, אם את מרגישה שהצבת גבולות בינך לבין בתך פוגעת ביחסים ביניכן או שסתם מביאה לחוסר נעימות, יתכן שתתענייני בגישה שאני מציגה.
שאלת: 'איך בדיוּק מגדירים "מרכז"?'
ובכן, לא מגדירים. הגדרה היא הצבת גבול, גדר. לשם המחשה, נסי לחשוב איך מגדירים "עם". האם תוכלי למצוא הגדרה שכל מה שמקיים אותה הוא עם וכל מה שלא מקיים אותה אינו עם? סביר שלא. האם זה אומר שאין דבר כזה עם? לא. כך גם לגבי אינספור מושגים אחרים, כולל מרכז. וכולל גם גבול, אגב – יש גבולות ברורים וחד-משמעיים, יש גבולות מטושטשים או גמישים, ויש דברים שקשה לומר אם הם גבול או לא. אין הגדרה חד-משמעית.
אמרת שנראה לך 'שכולנו מדברים על אותה דרך לגידול ילדים'. יתכן שבמקרה את מגדלת את ילדיך בדיוק כמו שאני מגדלת את ילדי, אבל אז בוודאי את רואה את ההבדלים בין דרך הגידול הזאת לבין איך שנוהגים הורים רבים אחרים, ומבינה למה אני מנסה להציג אותה כאן ובמקומות אחרים.
לגבי תקיעת מסמרים בחורים: ברוב הבתים אין חורים בקיר מלבד שקעים, כך שכשכתבתי על האפשרות להציע לפעוט חורים אחרים התייחסתי לחורים בצעצועים או כלי מטבח. אולם בדיעבד נראה לי שזו הצעה לא כל כך טובה: שקעים נמצאים בכל מקום, ולכן עדיף לנצל את ההזדמנות הראשונה שהילד מגלה בהם עניין בשביל ללמד אותו איך להכניס אליהם שקעים בבטחה, ולא להסיט את סקרנותו לחורים אחרים. זה דבר שכדאי ללמד מוקדם ככל האפשר.
לגבי הסברה שפינוק גובל בהזנחה: זה תלוי בהגדרה של פינוק. אם במלה פינוק את מתכוונת לכך שמונעים מהילד לעשות דברים שהוא מסוגל עליהם ומתעקשים לעשות אותם עבורו, אז אני מסכימה שזה פוגע בו. אבל אם את מתכוונת להענות לצרכים ולבקשות שלו, אז אין כאן כל הזנחה. הזנחה היא התעלמות מהילד, לא הענות והקשבה.
שלום יונת,
השפה היא ציורית מן הסתם: "גבולות", "לב", "מרכז", וכד'.
רק, מדוע לסבך את העניינים ? — מדוע להמציא את הגלגל מחדש ?
אליס מילר, כתבה את זה, והיא מבטאת אותו במישרין, בהיגיון, ובפשטות:
". . . אין אנו זקוקים שיאמר לנו באם להיות קפדנים ומחמירים או מתירנים עם ילדינו. מה שכן נחוץ לנו הוא לרכוש כבוד לצרכיהם, רגשותיהם, וייחודיותם, *באותה מידה כמו לשלנו עצמנו* . . ."
ובקטע אחר,
". . . כל זה אין פירושו שיש לגדל ילדים ללא מעצור. דבר מכריע להתפתחותם הבריאה הוא הכבוד מצידם של המטפלים שלהם, סובלנות לרגשותיהם וקובלנותיהם, *ואוטנטיות* מצידם של הוריהם, אשר *החופש שלהם עצמם — ולא שיקולים פדגוגיים* — קובע *גבולות טבעיים לילדים* . . ."
האם קראת את ספרה של אליס מילר, "לטובתך – אכזריות סמויה בגידול ילדים ושורשי האלימות" ?
תודה על הציטוטים מאליס מילר.
:אני מאמינה שכל ילד יודע מה מצופה ממנו בבית בו הוא גר מה לגיטימי, מה הם הערכים של הבית שבו הוא גר.יש צורך לתת בילד אמון אמיתי! שכדאי שיבוא ממקום נקי עד כמה שאפשר מאיתנו! ולכן אנו צריכים ראשית להאמין בעצמינו!להאמין *שידע זה כח ושבעזרתו ניתן לחצות גבולות לחוות ולחזור חזרה למרכז*,מלומדים יותר. הצבת גבול נובעת לדעתי,מפחד, מחוסר אמון שנישלוט במצב, הצורך שלנו בריכוזיות-אנחנו מפחדים שאם נרפה מעט הכול יתמוטט-הרי אנו עומדים מול ילדים והם לא מבינים….האומנם?!לשיטתי ילד יודע את גבולות הבית היטב,הוא הרי חי בתוכו אם ילד כביכול חוצה גבול:א' הוא מודע אם כן לגבול וב' אולי הוא מאותת לנו וכדאי שנקשיב לו מעבר למעשה שעשה,אולי נציע לו אלטרנטיבה אבל לא נחסום,זה לחלוטין לא פוגע כהוא זה מהסמכות ההורית-ילד שיודע שסומכים עליו ישאף לשיתוף פעולה .