ארכיון קטגוריה: תינוקות

לא הנקה בציבור – יניקה בציבור

רינת וימימה כבר כתבו על זכותה של האמא להניק בחנות בגדי תינוקות שלא אזכיר שוב את שמה, ונעמה כתבה על זכותו של הקהל התמים לא לראות דברים נוראים כמו הנקה (בחנות בגדי תינוקות, להזכירכם).

אבל למה אף אחד לא מזכיר את זכותו של התינוק? מה, הוא אמור להשאר רעב? או שצריך להחביא אותו בבית עד שיגמל? או אולי כשהוא יוצא למרחב הציבורי הוא צריך להתפשר על תחליף חלב?

וכמובן שיש עוד אפשרות: שלתינוקות אין בכלל זכויות במרחב הציבורי, וכל ההתלבטות היא בין זכויות האמא לזכויות הקהל.

מה דעתך, נעמה?

פלורנס נייטינגייל על מוות בעריסה

פלורנס נייטניגייל הייתה אחות שהצליחה להוריד את שיעורי התמותה בבתי-חולים בעשרות אחוזים. איך? היא כותבת על כך בספרה רשימות על טיפול בחולים:

העקרון הראשון בסיעוד, […] שבלעדיו כל שאר מה שעושים חסר ערך, הוא זה: לדאוג שהאויר שהמטופלים נושמים יהיה צח כמו האויר בחוץ, בלי לצנן אותם.

כמובן שיש עוד דברים שצריך לעשות, אבל האוורור הוא קריטי כי:

כשלא מאווררים חדר, האויר בו מתמלא בחומרים מזיקים שנפלטים מהריאות ומהעור.

או במילים אחרות: חדר לא מאוורר הוא חממה להתפתחות של כל מיני מיקרואורגניזמים מזיקים ורעלים שהגוף דחה מתוכו.

ואיך זה מתקשר למוות בעריסה? הסטטיסטיקות מספרות שבחורף יש יותר מקרי מוות בעריסה, והרי זאת העונה שבה פחות מאווררים. כמה הגיוני. נייטינגייל כותבת:

ילדים הם הרבה יותר פגיעים ממבוגרים לאותם תנאים מזיקים. הם מושפעים מאותם דברים, אבל מהר יותר ובאופן חמור יותר. […]

מה שפוגע בהם בצורה החמורה ביותר זה אויר מזוהם, במיוחד בלילה. […] וכאשר יש לילד קשיים בנשימה בעקבות מחלה, די בכמה שעות של אויר מזוהם כזה כדי לסכן את חייו, אפילו כאשר מבוגרים לא מרגישים בשום בעיה באויר.

כלומר, לפי נייטינגייל חוסר אוורור הוא סיבה הגיונית למוות בעריסה, במיוחד אצל ילדים שקצת מצוננים או סתם תינוקות רכים שהנשימה שלהם עדיין לא מספיק סדורה.

ומה לגבי שינה על הגב? הסטטיסטיקות אומרות ששינה על הגב מקטינה את הסיכון למוות בעריסה בערך לחצי. איך זה מתחבר לעניין?

מבוגר בריא פולט כל יום מהריאות ומהעור לפחות חצי ליטר לחות, עמוסה בחומר אורגני שהופך במהרה לרקב. […] ההפרשות האלה מגיעות למצעים ולמזרון, ונשארות שם כל עוד לא מאווררים אותם.

כלומר: גם במצעים ובמזרון מצטברים ומתרבים כל מיני וילדע חאייעס. אז מה הפלא שיותר בריא לישון על הגב ולהרחיק את האף מהמזרון, ולא לישון על הבטן ולנשום את מרק החיידקים שהתפתח בו…

(אגב, לפני כמה ימים ביקרתי במחלקת יולדות בבית-חולים גדול. נראה לכם שהיה שם איזשהו חלון פתוח? קדחת. אמנם נייטינגייל כתבה לפני 150 שנה, אבל מסתבר שעדיין יש טעם לקרוא אותה וללמוד ממנה מחדש.)

תינוק ראשון, ילדה שלישית

יום עיון במשק במושב. מכרים ישנים, פנים חדשות, כמה ילדים בחוץ. זוג צעיר מגיע עם תינוק בסלקל, מניחים אותו על הרצפה לידם, מסתכל סביב. זוג אחר בא עם שלושת ילדיהם – הגדולים משחקים בחוץ, התינוקת במנשא על אמה, מתבוננת בי בעניין.
האנשים מתיישבים סביב להרצאה. כל כך הרבה פרצופים! התינוקת נעה בחוסר שקט. אמה נותנת לה לינוק ומקשיבה למרצה.
גם התינוק נע בחוסר שקט. אמו מנדנדת את הסלקל ברגלה. לרגע נראה שזה עוזר, אבל לא – הוא קורא בקול. האם שולפת צעצוע מהתיק ושמה על התינוק. היא מנסה להקשיב. התינוק בודק את הצעצוע היטב, טועם, ושוב מתלונן בקול. האם מחפשת בתיק, מוצאת מוצץ ושמה בפיו. הוא מוצץ כמה שניות, ומתחיל לפתוח את הפה… ומיד האם מחזירה את המוצץ למקום. היא כבר בטח מאומנת. היא מנדנדת את הסלקל ברגלה ומנסה בכוח להקשיב למרצה. זה לא עובד – התינוק רק מתעצבן יותר, ובסופו של דבר היא לוקחת אותו על הידיים ויוצאת החוצה.
כמה עבודה קשה! אני מסתכלת וחושבת כמה קשה היה גם לנו כהורים טריים, כמה הרבה עבדנו וכרכרנו סביב התינוק. כל כך הרבה אנרגיה פיזית ונפשית הוצאנו עליו. והמסכן הקטן בעצם היה צריך כל כך מעט – רק להיות איתנו, עלינו, קצת לינוק, קצת להתרוקן, קצת לראות פעילות סביבו, לא יותר מדי.
כשתינוק מתחיל לתפוס דברים בידיו, הוא עושה תנועות גדולות ומסורבלות ונדרש לו הרבה זמן ומאמץ להשיג את מבוקשו. לאט-לאט הוא עובר לתנועות קטנות יותר ומדוייקות יותר. זה לא שהוא הוסיף תנועות שהוא לא עשה בהתחלה; הוא החסיר תנועות מיותרות.
אני מסתכלת בשתי האמהות. זה לא שהאמא המנוסה עשתה משהו שהאמא הטריה לא יודעת לעשות; זה יותר מה שהיא לא עשתה. נראה לי שבהורות, כמו באומנות, "שלמות מושגת לא כאשר אין עוד מה להוסיף, אלא כשאין עוד מה להחסיר."

ניתוח קיסרי חובה – מי מחליט?

אורית קמיר כתבה על מקרים בהם רופאים קובעים שיש לאשה חובה לעבור ניתוח קיסרי בשם טובת העובר, ולמה קביעות כאלה הן לא טובות. תלחצו רגע על הקישור ותקראו, זה לא נורא ארוך.

קראתם? יופי. אני רוצה להוסיף משהו על מה שאורית כתבה. הטיעונים שהיא העלתה הם מוסריים, משפטיים וחברתיים, אבל היא בכלל לא נכנסה לטיעונים רפואיים. כלומר, היא לא מערערת על סמכותם של הרופאים לקבוע מה עדיף מבחינה רפואית. וזה בסדר – הרי כמעט כולנו כך.

וכאן אני רוצה להכניס לתמונה את בריגיט ג'ורדן, כלת פרס מרגרט מיד לאנתרופולגיה ומדענית ראשית במרכז המחקר הידוע PARC. ג'ורדן מתעסקת בידע סמכותי – אותו ידע לפיו מתקבלות החלטות ונקבעות הלכות. בתחום הרפואה, לרופאים יש מונופול על הידע הסמכותי. כלומר, מה שהם אומרים ישפיע יותר על מה שיקרה מאשר מה שאומר אדם שאינו רופא.

ג'ורדן החליטה לבדוק מה קורה כשיש התנגשות בין הסמכות של הרופאים לבין מה שאנשים מנסים לעשות בפועל. היא חיפשה ואיתרה מקרים של ניתוח קיסרי כפוי בצו בית משפט, כלומר: מקרים בהם הרופאים פנו לבית משפט כדי שיכפה על אשה לבצע ניתוח קיסרי. היא כותבת:

חלק מהנשים נותחו כנגד רצונן, אחרות ילדו בבית או במסתור. אבל מה שהדהים אותי היה שבכל המקרים בהם בוצע ניתוח קיסרי ושניתן היה להעריך את התוצאות, הסתבר שבדיעבד הניתוח לא היה הכרחי. התחלתי לחשוב ברצינות למה זה וכיצד יתכן שהידע של הנשים לא נלקח בחשבון בעוד שלידע של הרופאים היה משקל מכריע. באופן ברור, התקֵפוּת של כל אחד מסוגי הידע לא הייתה הגורם הקובע.

אני לא אכנס לשאלה המעניינת שהיא מעלה. אבל אני רוצה להפנות למאמר חשוב שעוזר להכניס טיפה לפרופורציה את הסמכות שאנחנו מייחסים לידע של הרופאים. זה מאמר שכתב רופא, ד"ר מרסדן וגנר, שמונה לכתוב בצורה מסודרת את הידע הרפואי על הלידה. אבל מה שהוא גילה היה שהידע הרפואי הזה שונה ממקום למקום, בהתאם לתנאים פוליטיים, כלכליים וחברתיים. ויותר מזה: שכל רופא שעובד בתוך מערכת ידע מסויימת, בכלל לא מסוגל לתאר לעצמו איך אפשר לחשוב ולנהוג אחרת. במילותיו של ד"ר וגנר: דגים לא רואים את המים.

סכנת חנק?

הדעה המקובלת היא שכדי שתינוק לא יחנק חס-וחלילה משאיפת עצמים קטנים, צריך להרחיק אותם מהישג ידו. אישית, נראה לי שהשיטה הזו רק מגדילה את הסיכון במקום למנוע אותו. אז מה בכל זאת נראה לי שכדאי לעשות ואיך, אתם מוזמנים לקרוא כאן:

%d בלוגרים אהבו את זה: