ארכיון קטגוריה: למידה

איך למדתי לשבת כך שלא יהיו לי יותר כאבי גב (הזמנה לקורס מרוכז)

"דוקטור," אומר הפאציינט בעוד הוא מסובב את זרועו מאחורי גבו, "כואב לי כשאני עושה ככה."
הרופא מסתכל בו במבט בוחן, ואומר: "אז אל תעשה ככה!"

שנים סבלתי מכאבי גב, כמו אנשים רבים. חשבתי שזה בגלל ההריונות והלידות, או בגלל שאני יושבת יותר מדי וזזה פחות מדי, או בגלל שנולדתי עם גב לא טוב.
טעיתי.

הגב שלי כאב בגלל "שעשיתי ככה": החזקתי את הגוף בצורה מכאיבה, כמו רוב האנשים בתרבות שלנו.
מסתבר שיש תרבויות שבהן אין כאבי גב, גם לאנשים שיושבים רוב היום, גם אחרי הריונות ולידות והרמת משאות. מה שונה אצלם? האופן שהם מחזיקים את הגוף – היציבה.

אסתר גוקהלה חקרה את היציבה בתרבויות שנהנות מחיים ללא כאבי גב, והיא מלמדת אנשים כמוני לאמץ יציבה בריאה ולרפא את הגב. ולא רק זה, אלא שהיא מצליחה לעשות את זה בששה שיעורים ובלי צורך לעשות תרגילים מיוחדים – היא פשוט מלמדת דרכים בריאות יותר לשבת, לשכב, לעמוד, להתכופף ולצעוד.

אני ממליצה בחום לצפות בהרצאה שלה בגוגל ולהתנסות בהדגמות – הגב שלכם יודה לכם.

http://youtube.com/watch?v=-yYJ4hEYudE

בדרך כלל אפשר לעשות את הקורס המלא שלה רק במקום משכנה בארה"ב, אבל בסוף השבוע הקרוב היא מגיעה לראשונה לישראל ללמד קורס יציבה מרוכז, וכשדיברתי איתה לאחרונה עוד נשארו כמה מקומות פנויים. אני ממליצה בחום לבוא!

מחסום השפה

כתבתי כבר שספרים כתובים בשפה זרה, שונה משפת הדיבור שלנו. אבל זה לא סתם קוריוז; זה יכול להיות בעיה: תלמידים שלומדים מטקסט שכתוב כשיחה מגיעים להשגים טובים יותר מאשר תלמידים שלומדים מטקסט בשפה פורמלית. כלומר, כשזה מגיע ללמידה – יש יתרון לכתוב בשפת האם של הלומדים: השפה המדוברת.

(בפיתוח תוכנה זה כבר די אופנתי לכתוב בסגנון דיבורי, כאילו הכותב משוחח עם הקורא. נראה לי שכדאי להמשיך את האופנה הזאת גם לתחומים אחרים.)

בואו ניקח את זה צעד אחד קדימה: מה לגבי למידה מבן-אדם במקום מטקסט? איך השפה שבה מסבירים המורים משפיעה על השגי התלמידים?

ולמה למה למה משרד החינוך וספרי הלימוד מתעקשים להמציא מלים חדשות ומוזרות במקום להשתמש במונחים היומיומיים??? (למשל, אצל מי שלמד בצורה פורמלית לא תראו את הביטוי "שפה מדוברת". לא, זה יהיה "שפה דבורה".) זה בשביל ללמד או להכביד? האם הלימודים נועדו להעניק ידע ומיומנות או פשוט להצמיח לתלמידים נוצות טווס בצורת תעודות?

מרחב למחשבה

מספרים שניוטון ישב תחת עץ כשהבין שבכוח המושך את התפוח לאדמה הוא אותו הכוח ששומר את הכוכבים במסילותיהם. גם אם הסיפור לא מדויק, ידוע שניוטון ניסח את תורת הכבידה שלו בתקופה שנהג לשוטט בגן רחב-הידיים של אמו.

אולי זה לא מקרה שדווקא באוויר הפתוח הוא ראה את הקשר בין התפוח לכוכבים: אייד מספר על מחקר שלפיו בחדרים עם תקרה גבוהה אנשים נוטים יותר לראות הקשרים, ואילו תחת תקרה נמוכה נוטים יותר להבחין בפרטים.

מה זה אומר על עבודה בקיוביקל?

ומה זה אומר על ילדים שיושבים ללמוד בכיתות? איך היתה מושפעת הלמידה שלהם אם חלק מהשיעורים היו נערכים בחוץ?

 

הלוואי שהיו מספרים לי את זה כשאני הייתי בתיכון

כל מאמר חדש של פול גראהם (מגדולי ההאקרים, במובן החיובי של המלה) הוא סיבה למסיבה. האיש יודע לכתוב מצויין ויש לו אבחנות נפלאות במגוון רחב של נושאים. והפעם הוא מדבר על הנושא הטחון לעייפה "בחירת קריירה" לתלמידי תיכון, אבל מביא הסתכלות רעננה ותובנות מעמיקות:

אתם לא צריכים למהר למצוא עכשיו את היעוד המקצועי שלכם. מה שאתם צריכים לעשות זה לגלות מה אתם אוהבים. אתם חייבים לעבוד במשהו שאתם אוהבים כדי להיות טובים במקצוע שלכם.

אוקיי, לעשות דברים שאוהבים.  נחמד מאוד. אני אוהבת לאכול שוקולד, אפשר לעשות מזה מקצוע? לא אם אין כאן גורם נוסף מתח:

אם אתם לא חוששים שמה שאתם עושים לא יצליח, או שלא תצליחו להבין משהו שאתם לומדים, אז זה לא מספיק קשה. חייב להיות מתח.

בשביל להיות טובים במה שעושים, בשביל ללמוד ולהתפתח, חייבים שיהיה מתח, שתהיה אי-ודאות לגבי התוצאה. אחרת זו סתם חזרה אוטומטית על מה שכבר יודעים, בלי שום חידוש, בלי התקדמות.

אורסולה לה גווין ניסחה את זה בצורה קיצונית עוד יותר: "החיים אפשריים רק בזכות אי-ודאות קיומית נוראה: חוסר הידיעה מה הולך לקרות." מבחינת לה גווין, מתח הוא הכרחי לא רק בשביל ללמוד ולהתפתח, אלא אפילו בשביל לחיות. או אם לנסח את זה אחרת: כשהכל צפוי וידוע מראש, אנחנו לא ממש מרגישים חיים, לא חווים.

אבל נחזור ללימודים ולקריירה, ולמה שאומר פול גראהם:

רוב האנשים מעדיפים לעשות את עבודתם בצורה טובה. בעולם האמיתי זהו מניע רב עוצמה. אבל בתיכון הוא לא מועיל לתלמידים כי העבודה שנותנים להם היא לא אמיתית.

כמה נכון וכמה עצוב. לעבודה שנותנים לתיכוניסטים לעשות אין כל השפעה על העולם, היא לא תועיל (או תזיק) לאיש. המטרה היחידה שלה היא ציוני הבגרות שאמורים לקבוע את סיכויי הקבלה ללימודים גבוהים ועבודה. אבל, אומר גראהם:

אתם לא צריכים להתאים את חייכם לתנאי הקבלה לאוניברסיטה. אתם יכולים להתאים אותם לתחומי העניין שלכם. כך עושים כל המבוגרים שיש להם איזשהן שאיפות. ואתם לא צריכים לחכות בשביל להתחיל בזה. אין שום נורה שנדלקת פתאום כשמגיעם לאיזשהו גיל או כשמקבלים איזושהי תעודה. אתם תהפכו למבוגרים כשתחליטו לקחת אחריות על חייכם. אפשר לעשות את זה בכל גיל.

אני ממליצה לקרוא את המאמר כולו, שכולל עוד הרבה תובנות נפלאות שלא הבאתי כאן. ובכלל, כדאי לקרוא גם מאמרים אחרים של פול גראהם.

ללמוד לקרוא – כמה זה קשה?

"למידה אינה תוצאה של הוראה." זו האמת הבסיסית של ג'ון הולט, מהדמויות המרכזיות בחינוך החופשי. אז מה כן מביא ללמידה? על כך עונה הולט בספרו "בלמידה מתמדת — איך ילדים לומדים לקרוא, לכתוב, לחשב ולחקור את העולם בלי שיעורים והוראה." הנה דוגמא אחת ללמידת קריאה:

ב-Ny Lille Skolle (בית-ספר חדש וקטן) ליד קופנהגן, אין כל תוכנית קריאה פורמלית – אין שיעורים, אין קבוצות למידה, אין הוראה, אין בחינות – לא כלום. ילדים בבית-הספר הזה קוראים אם, כאשר, מה, עם מי וכמה שהם רוצים.

אבל – למרות שהדבר אינו נאמר במפורש, זהו עוד אחד מהדברים שמתגלים תוך כדי שהִיה בבית-הספר הזה – כל הילדים יודעים שאפשר בכל עת ללכת לרַסמוּס הֵנְסֶן, מורה גבוה עם קול עמוק ודיבור איטי, ולשאול אותו "אתה מוכן לקרוא איתי?", והוא יענה "כן." הילד יבחר משהו לקרוא וילך עם רסמוס לגומחה קטנה, לא לחדר סגור, אלא לפינה פרטית חמימה ונעימה, שם הם יתיישבו זה לצד זה והילד יתחיל לקרוא בקול. רסמוס לא יעשה כמעט דבר. מדי פעם הוא יאמר ברכות "יה, יה" וכוונתו היא "זה נכון, המשך". רק כאשר הוא חש שהילד מוטרד מטעות, הוא מצביע עליה או מתקן אותה. אם שואלים אותו על מילה מסויימת הוא פשוט אומר מה משמעותה. לאחר זמן מה, בדרך כלל כ-20 דקות, יפסיק הילד, יסגור את הספר, יקום וילך לעשות משהו אחר.

בקושי אפשר להגדיר זאת כהוראה. אבל רסמוס התמחה כמורה לקריאה. הוא סיפר לי שלקח לו שנים רבות להפסיק בזה אחר זה את כל הדברים שלימדו אותו לעשות בהתמחות שלו, עד שלמד שהתמיכה הנפשית הצנועה הזאת היתה כל מה שהילדים זקוקים לו. כל דבר מעבר לכך לא עזר כלל.

זה מזכיר את מה שכתוב בטאו טה צ'ינג: "החכם עושה בלי לעבוד, מלמד בלי להרצות."

אבל מה לגבי יעילות הלמידה בדרך הזאת? האם הוראה לא תעזור לילדים ללמוד קריאה מהר יותר? הנה מה שהולט כותב בנושא זה:

שאלתי את רסמוס לכמה "עזרה" מסוג זה נזקקו ילדים לפני שחשו שהם מוכנים לחקור את הקריאה בכוחות עצמם. לפי הרשימות שערך על מפגשי-הקריאה האלה, הזמן הארוך ביותר שמי מהילדים בילה בקריאה איתו היה כשלושים שעות, בדרך כלל בפגישות בנות עשרים דקות עד חצי שעה, שהשתרעו על פני כמה חודשים. רבים מהילדים קראו איתו הרבה פחות מזה, ורבים אחרים לא קראו איתו כלל. כמעט כל הילדים המשיכו מבית-ספר זה לתיכון ברמה גבוהה יותר מרמת רוב התיכונים בארה"ב. גם אם לא ברור איך ומתי למדו הילדים האלה לקרוא, מסתבר שכולם ידעו לקרוא היטב.

שלושים שעות. כבר נתקלתי פעם במספר הזה. שנים רבות לפני כן שימשתי כיועץ לתוכנית לימוד-קריאה עבור מבוגרים אנאלפביתים. רוב התלמידים היה בני שלושים עד חמישים; רובם היו עניים; מחציתם שחורים, מחציתם לבנים.

נערכו שלושה מחזורים, כל אחד נמשך כשלושה שבועות. בכל מחזור למדו שעתיים כל ערב, חמישה ערבים בשבוע: כלומר: שלושים שעות. אינני יודע אם היה המשך כלשהו לתוכנית זו, ומה עשו התלמידים עם המיומנויות החדשות שרכשו. בסוף שלושת מחזורי הלימוד נותרה בי תחושה חזקה, שרוב התלמידים בכיתות שהשקפתי עליהן למדו על קריאה בשלושים השעות מספיק כדי להמשיך לחקור ולהתקדם בקריאה ככל שירצו בכוחות בעצמם.

כמה שנים לאחר מכן שמעתי על פאולו פריירה, מחנך ברזילאי מהפכן, שלימד קרוא וכתוב לאיכרים אנאלפביתים בכפרים העניים ביותר, עד שהצבא גרש אותו מהמדינה. יש אומרים שהשיטה שלו היתה קיצונית מבחינה פוליטית. הוא שוחח עם האיכרים הללו על תנאי החיים שלהם ובעיותיהם (זה היה הדבר שהרגיז את הצבא) והראה להם כיצד לכתוב ולקרוא את המילים השכיחות ביותר בשיחותיהם. גם הוא גילה שכ-30 שעות הדרכה הספיקו לאיכרים בשביל להמשיך לחקור את הקריאה בכוחות עצמם.

שלושים שעות. שבוע אחד של בית-ספר. זה הזמן האמיתי שנדרש כדי להצליח במשימה.

כמובן שמדובר על שלושים שעות כשתלמיד מוכן ללמידה, לא כאשר מישהו מלמעלה החליט שהוא צריך ללמוד, גם אם זה לא מה שמעסיק אותו עכשיו, או שהוא עדיין לא בשל לכך.

ספרו של הולט בלמידה מתמדת יצא עכשיו לאור בעברית. הוא מלא תובנות על למידה וילדים, ומציג דוגמאות רבות ללמידה טבעית. לא רק שאני ממליצה עליו בחום, אלא שהתלהבתי ממנו עד כדי כך שיזמתי את התרגום שלו לעברית. נראה שהוא רלוונטי עכשיו יותר מתמיד.

שנת לימודים טובה לכל המורים, התלמידים וההורים!

שפה שבעל-פה ושפה שבכתב

הרשימה הזו אינה בשפת אמכם אלא בשפה השניה שלכם. אמנם לשתיהן קוראים "עברית", אבל הן שונות בכללי התחביר, באוצר המלים, בסימני הפיסוק וההדגש, ואפילו בכיוון זרימת המידע.

הנה דוגמא של שפת אמכם, העברית שבעל-פה, כפי שתמללתי מלה במלה:

ואני יושבת בכתה, ותוך עשרים דקות, אני מרגישה שהכל… נעלם. חזרתי להיות… אבל ממש אה, את יודעת אה… באנגלית יש מלה dullness? קהות מוחלטת. פִת.. כאילו… חזרתי ל-mode של להיות ב… ככה הייתי בכיתות! נכנסת למין… חוסר מחשבה כזאת או איך להעביר ת'זמן או מין… משהו, שום דבר לא גירה את המוח שמה והיה לי מוח שהיה מת לעשות משהו באותו רגע.

אני זוכרת שזה, נכנס לי כמין… איך קוראים ל, איך אומרים את זה… "הארה" כזאתי. וואו! זה מה שקורה… זה מה שלמדתי, משהו מאוד חשוב בשיעור מתמטיקה, לשם שינוי, כן? ש… שקודם כל זה לא בשבילי ללמוד ככה. וזה היה אחרי השנים שאני, את יודעת, הכל התחבר.

כמובן שבתמליל חסרות הבעות הקול והפנים, אורך בהפסקות בדיבור, ובמיוחד חסר החלק שלי (השומעת) בנאמר: אם הנהנתי בהבנה (כך שהדוברת לא הרגישה צורך לסיים את המשפט) או הפניתי מבט תוהה (שגרם לה לפרט יותר או לתקן את הניסוח).

כך נראה הקטע למעלה לאחר תרגום לעברית שבכתב:

אני נכנסת לכתה, ותוך 20 דקות אני מרגישה שהכל נעלם. חזרתי להיות קהה באופן מוחלט. ככה הייתי בשיעורים – נכנסת למצב של חוסר מחשבה כזה, של איך להעביר את הזמן. שום דבר לא גירה את המוח שלנו.

זה נכנס לי כמין הארה כזאת: וואו, זה מה שקורה. זה לא בשבילי ללמוד ככה. אחרי כל השנים הכל התחבר.

ממש שפה אחרת.

 

ילדים לומדים קודם את השפה שבעל-פה, "השפה הדבוּרה". אם הם מגיעים ללימוד הקריאה בלי להכיר קודם את השפה השניה, הכתובה, אין להם בכלל סיכוי להצליח. הבנת הנקרא זה לא רק פענוח אותיות למלים אלא גם הבנת שפה אחרת, העברית שבכתב.

 

אמזון עשו זאת שוב: חיפוש בתוכן הספרים!

עם כל הדברים הרעים שיש להגיד על אמזון, חייבים להודות שאין להם מתחרים בהמצאת שירותים חדשניים ומוצלחים. מי כבר זוכר שפעם המלצות קוראים היו דבר חדש? והחידוש האחרון: אפשרות לחפש בטקסט של חלק גדול מהספרים. לדעתי זה מגניב ומלהיב.

ואם כבר מזכירים ספרים, שווה להכיר את אתר הספרים המקוונים שמרכז מידע על ספרים שאפשר להשיג את הטקסט המלא שלהם ברשת, כולל הספרים של פרוייקט גוטנברג וספרים רבים נוספים. וכמובן בל נשכח את פרוייקט בן-יהודה שלנו.

קריאה נעימה!

קריאה בקול, התחברות ולמידה

קראתי (בלב) את החיבור ערכים ורנקולריים של איוואן איליץ' ומצאתי שם את פיסת הטריוויה הבאה:

קריאה בלב היא המצאה מהזמן האחרון. (רק כמה מאות שנים)

זאת אומרת שפעם לקרוא היה לקרוא בקול, להקריא. מי שקרא בחברה לא נהיה זהה לכרית מבחינה תפקודית אלא הוא היה כמו רדיו, וכל מי שעבר בסביבה שמע את השידור. כפי שאיליץ' מתאר את זה:

לקריאה בקול יש השפעה חברתית. זוהי דרך יעילה במיוחד ללמוד לקרוא עבור אלה שמציצים מעבר לכתפו של הקורא; במקום להיות רק צורה עילאית של עינוג עצמי, קריאה בקול מקדמת שיחה; היא מובילה באופן פעיל לעיבוד משותף של, ולהערות על הקטע הנקרא. ברוב השפות ההודיות, לפועל "לקרוא" יש משמעות שקרובה ל"לבטא".

(גם בעברית)

התינוק שלי נורא לא אוהב שאני מול המחשב כשהוא ער. זה מעצבן אותו. כשהוא מגלה שאני מול המסך, הוא מפסיק מיד כל פעילות ורץ לנתק אותי.

החלטתי לעשות נסיון: כשהוא בא להציל אותי מהמחשב, התחלתי להקריא בקול את מה שקראתי באותו רגע. והפלא ופלא, הוא הקשיב! הצלחתי לסיים כמה פסקאות איתו על הברכיים, ועברתי לעשות דברים אחרים. (כי בכל זאת יש גבול לסבלנות של תינוק…)

בפעם השניה שעשיתי זאת, שאל אותי בני הבכור "מה את קוראת?" לא ידעתי בדיוק איך לנסח בפשטות מה זה נסיון ליישום מושג האנטרופיה לגבי למידה אנושית, אז פטרתי אותו בתשובה סתמית. אבל בהמשך היום הוא בא להציץ כמה פעמים במסך שלי וקרא כמה דברים מעבר לכתפי. בדרך כלל אני בחורה שקטה שלא מדברת הרבה על מה שהיא עושה, ככה שאין לו הרבה הזדמנויות להתעניין בזה. זו הייתה תחושה מאוד נעימה להרגיש שהבן שלי מתעניין בדברים שמעניינים אותי.

הבן השני שמע אותי קוראת מהחדר הסמוך ואמר בהפתעה "הי, אמא, איפה למדת אנגלית?" וואלה? אמנם הוא עוד קטן, אבל לא לדעת שאני מדברת אנגלית? כנראה שבאמת השארתי את החלק הזה בחיי סגור בפני הילדים. עד עכשיו.

זה מתחבר לי עם משהו שכתב ג'והן הולט בספרו Learning All The Time:

מבוגרים צריכים להשתמש בכישוריהם היכן שילדים יכולים לראותם. […] עליהם להזמין את הילדים להצטרף אליהם לפעילות. בדרך זו ימָשכו ילדים בהדרגה – ברמות הולכות וגדלות של מרץ, מחוייבות ומיומנות – לעבודה בוגרת, שתהפוך עם הזמן יותר ויותר רצינית ובעלת ערך. [… כך הילדים] ילמדו שהוריהם לא חושבים שהם קטנים וטפשים מכדי לקחת חלק בדבר כה מרכזי בחייהם.

גם קריאה זו מיומנות נרכשת כזאת, וזה בהחלט חלק מרכזי בחיי. והנה דרך כל כך פשוטה לשתף בזה את הילדים – לקרוא בקול.

סדר האותיות וקליטת מלים

הקטע הזה מסתובב עכשיו ברחבי הרשת:

Aoccdrnig to rscheearch at an Elingsh uinervtisy, it deosn't mttaer in waht oredr the ltteers in a wrod are, olny taht the frist and lsat ltteres are at the rghit pcleas. The rset can be a toatl mses and you can sitll raed it wouthit a porbelm. Tihs is bcuseae we do not raed ervey lteter by ilstef, but the wrod as a wlohe.

מעניין. אחרי שקארתי את הקטע הזה, ניתיסי לשוחב אם זה יכול לעובד גם בעבירת. מה דעכתם?

הערך הלימודי של משחקי מחשב

האתר החדש של קבוצת לקחת ילדים ברצינות מתעדכן ומתרחב כל הזמן, ועכשיו הם העלו אליו מאמר מעורר מחשבה על הערך הלימודי של משחקי מחשב.

חשוב: לפני הקריאה יש לשמור על ראש פתוח.

%d בלוגרים אהבו את זה: